שקיפות ארגונית, או: דברים שסבתא לא סיפרה לי...
באתי מבית פולני.
כלומר, האמת שמעורבב, גרמניה, רוסיה, פולין...
סבתא שלי נולדה בפינסק, וכמה מנהגים משם (אולי), השתרשו בהוויה המשפחתית. שנים ניסיתי להילחם בהם מבפנים עד שהשבוע פתאום תפסתי את עצמי באותו דפוס.
סבתא שלי, שרה דנין זכרונה לברכה, נפטרה לפני שנה בגיל 92, בשיבה טובה עם 10 נכדים ו- 11 נינים. היא לא אהבה להטריד או להפריע לנו - הילדים והנכדים. כשמדי פעם הרגישה לא טוב והגיעה לבית חולים או לרופא, היא השתדלה ככל האפשר לשמור על זה בסוד. תמיד כשגילינו אמרה שלא רצתה להפריע... אנחנו התעסקנו הרבה שנים עם השאלה המשפחתית האם זה בכלל לגיטימי - למנוע מאיתנו את האפשרות לעזור, להיות שם. האם זה לגיטימי להחליט בשבילנו שלא נוכל לעזור. שנגלה מאוחר יותר ונרגיש לא נוח, לא טוב, שלא היינו שם בשבילה כשהיא הרגישה רע. (פתאום זה מתחבר לי קצת להגיגים שהיו לי על
לבקש עזרה לפני מספר חודשים).
השבוע, בערב חג שני, נפגשנו אצל הורי עם בני הדודים שלי (דוקא מהצד השני של המשפחה - במקור גרמני/פינלנדי) וילדיהם. בתוך המפגש המשמח והכייפי של כל ילדינו ביחד, השתוללו תומר שלי ואחת הבנות, ובטעות (כמובן), ותומר נפגע בעין. הוא בכה מאד, דבר שלא מאפיין אותו, והיה ברור שיש כאן משהו חריג. בלילה הגענו למד"א ולא הצליחו לגלות את הבעיה, ורק למחרת אחרי עוד ביקור רופא ונסיעה למיון בוולפסון התברר שיש לו שריטה בקרנית העין. בעיה פשוטה ופתירה, תוך יומיים כאילו לא קרה כלום, אבל.... עברנו ~15 שעות של סימני שאלה, בכי, התלבטויות מה לעשות ואם באמת יש פגיעה בעין. ממול, במהלך השעות הללו היו כל שעה שעתיים טלפונים של המשפחה המודאגת - מה שלומו, איך מרגיש, מה אמרו הרופאים, איך ישן, האם כאב לו... וכו' וכו'.
אמרתי קודם שחזרתי פתאום לדפוסים של סבתא שלי - בשיחה הראשונה, בבוקר, אחרי שבלילה הגענו למד"א בגלל שתומר סבל מכאבים, אמרנו למתקשרים שהכל בסדר. הוא ישן טוב ועכשיו משחק כרגיל. לא סיפרנו על הטיול הלילי למרפאה, לא שקשה לו וכואב לו... ניסינו להקל על המתקשרים - ההורים של הילדה שאיתה הוא השתולל כשנפגע, הסבתא שלה, הדודים מסביב - שלא ירגישו לא טוב, לא נעים.
ניסיתי בדרך לבית החולים בהמשך אותו יום להבין - האם הפכתי לסבתא שלי??? האם פתאום כל מה שדגלתי כילדה - בשקיפות, בזה שמגיע לי לדעת מה שלום אהובי, האם זה השתנה? הבנתי שיש פה עוד משתנה בשבילי - צורך מסוים בשליטה. שליטה על מי יודע, מתי וכמה. רצון להיות לבד עם תומר - עם בן זוגי יעקב כמובן, עם ההורים שלנו שליוו מקרוב, אבל זהו. לא רציתי עוד אנשים שאצטרך לשתף אותם בכל שלב.
ברגע שהתבררה הבעיה, לא הפריע לי לעדכן, אפילו רציתי שידעו, שתהיה "סגירה", הבנה של מה היה ואיפה הכל עומד. אבל זה רק אחרי שהוא טופל, שידעתי מה יש לו, שכבר לא כאב לו.
בכותרת קישרתי את הסיפור הזה לשקיפות ארגונית. יש לי הרבה מה לומר בזכות שקיפות ארגונית. אני מאמינה שככל שהארגון יותר שקוף, ועובדים מודעים למורכבות האמיתית של דברים, לקשיים של המנהלים, לאתגרים שעומדים בפני הארגון, כמו גם לדברים הטובים שקורים בו, הם יכולים לקחת חלק אמיתי בתהליכים ולהשפיע מתוך חיבור. בהרבה ארגונים יש זהירות רבה כל כך - לא לשתף, לא לעדכן, או מתוך חוסר מחשבה על חשיבות התקשורת והעדכון לרתימת העובדים לתהליכים השונים בארגון, או מתוך מחשבה (שגויה בעיני), שדוקא להסתרת המידע יש ערך רב.
השבוע, אני דוקא נמשכתי למחשבה על מתי נכון לשמור קצת על המידע. דוקא לא לרוץ ולעדכן הכל. על החשיבות בהגדרת המקומות שבהם נכון להשאיר לי כעובדת/כמנהלת, שליטה מסוימת, מתוך חוסר השיתוף של אחרים במידע, ולעשות את זה בצורה מודעת ולגיטימית. חוסר השקיפות בקטעים מסוימים צריך להיות לגיטימי, ומגובה בהגדרה ברורה של מתי כן נכון וחשוב לעדכן. לדוגמא - כשאחרים צריכים לקחת אחריות, כשעובדים אחרים מושפעים מהמידע, או יכולים/צריכים לקחת חלק ולעזור בפתרון.
