אולי כהמשך לתגובתו של בעז על הפוסט הקודם, על כניסת העבודה לחיים האישיים, אבל לא רק...

מעניין אותי לנהל דיון שעוסק בגבולות בין בית למשפחה, לא במיקוד על האיזון בין חיי הבית וחיי המשפחה, אלא על הלגיטימציה והנוחות – או חוסר הנוחות, של מנהלים, לגעת בחיים האישיים של העובדים. מתי חיוני לאפשר להם לעשות זאת, וההימנעות מכך פוגעת בעסק, ומתי חשוב לשמור על ההפרדה הברורה.

אשמח לשמוע מחשבות לגבי זה... אני מאמינה שיש היום יותר ויותר מקומות שמחייבים ארגונים לקחת אחריות ולשאול שאלות, כמו גם לתת פתרונות ותמיכה לעובדים ולבני המשפחה, ולא רק לדרוש את היענותם המלאה לכל בקשה. המלחמה האחרונה היתה דוגמא טובה, אבל יש ביום יום הארגוני לא מעט הזמנויות כאלה.

נתקלתי בכל הסוגים עד היום - מארגונים מסורים, הנרתמים במלואם למען עובדיהם, ועד אלה שמצפים מהעובדים "לעמוד דום" וכך גם מבני משפחתם - לא משנה מה הדרישה וההשלכה...

אם יש התנסויות אישיות כאלה או מחשבות על כך מאד מעניין אותי לקרוא.... מורית