תחילת שנת הלימודים וליווי בתנו הבכורה לכיתה א', הובילו אותי להרהר הרבה במעברים שלי בין מקומות עבודה ובמה שעזר לי לקבל החלטה לעבור - ובאמת לעשות את זה...

המעברים קשים לאורי (Ori) בכורתנו, כל מעבר דורש הכנה נפשית ארוכה, הגדרת טקס פרידה, וליווי ממושך במקום החדש עד שהיא מגבשת בטחון עצמי בסביבה החדשה. כיתה א' היתה דוגמה חיה ובועטת לכך בכל המובנים האפשריים... ועדיין היא ממשיכה (למרות שכל יום מעט יותר טוב מהקודם).

עבורי מעברים ממקום עבודה אחד לאחר לא היו הרבה יותר קלים. עזבתי עד כה ב~ 12 שנות עבודתי כבוגרת, עם סיום הלימודים, רק שני מקומות עבודה. בשניהם נדרשה שנה ואף יותר, שבה הרגשתי רע יותר ויותר, הרגשתי שאני לא מקדמת את עצמי, לא קמה בשמחה בבוקר לעבודה, מתווכחת עם אנשים, מוציאה את הכעסים בבית על חברי ומשפחתי... ורק אחרי שכבר נמאס לכל העולם שסביבי להגיד - ד י ! את צריכה לעזוב, הצלחתי להגיד לעצמי שכנראה זהו. נגמר השלב וצריך לעבור הלאה.

כדי לעבור הלאה הייתי צריכה לאגור מספיק בטחון, בעצמי וביכולתי למצוא הזדמנויות אחרות ולהגשים את עצמי בצורה טובה יותר מזו הנוכחית.

כמו אורי, נדרשה לי הכנה נפשית ארוכה - אליה הגעתי בעזרת בן זוגי ומשפחתי התומכת, וחברים המלווים אותי מזה שנים... הגדרתי לי תהליך ואת הצעדים בהם אלך, ומצאתי אנשי קשר שתמכו בי בשלב החדש.

קשה לי לראות את אורי, ולחשוב כל הזמן על איך אוכל להקל עליה, לעזור לה לעבור את הכניסה לעולם החדש, לבית הספר הגדול, לכיתה הענקית, להפסקות המאיימות... מצאתי שלספר לה על ניסיוני בכניסה לבית ספר ולמקומות עבודה חדשים עזר לה וגם קצת הצחיק אותה - שגם לאמא היה קשה.

עכשיו כשאני כותבת אני חושבת על זה שהמחשבה על זה שהיא מוצאת כוחות בקטעים הקשים ומתמודדת... אולי תעזור לי בקטעים הקשים...

שנת לימודים והתפתחות טובה לכולנו...