הפסקה לפרסומות

בד"כ בבלוג אני כותבת על עניינים של עבודה, אנשים בעבודה, ארגונים (וכמובן על ילדים ומשפחה). היום רציתי קצת לשתף בהגיגי על איך ארגונים בוחרים לעצמם את הדימוי הציבורי שהם רוצים לשווק.

שני ארגונים מנסים לשווק את עצמם היום תחת המשפט "תבוא כמו שאתה", "תבואי כמו שאת". הראשון - חברה המציעה משרדים לאנשי עסקים אשר "כוללים את הכל", משרד, מחשב ושירותי מזכירה, ומזמינה אותם לבוא עם תיק ועניבה ותו לא, את כל השאר ימצאו במשרד. השני - רשת חנויות, המציעה ללקוחה להגיע ערומה לחלוטין ושם תמצא כבר כריות, שמיכות, כדים או ציוד אחר שתוכל להסתיר בעזרתו את גופה הערום.

אחד המשפטים שאמר לי מישהו בדיון על נושא דומה היה "אם מאמינים במוצר, לא צריך לשווק אותו דרך עירום/מין/מיניות". המשפט הזה מלווה אותי וממשיך להרשים אותי בדיוק שלו ובמידה בה הוא מתאים לשני הארגונים (כמו כמובן לאחרים שמשווקים בצורה דומה). אם אתם מאמינים במוצר שלכם, למה לא לדבר עליו, על הייחוד שלו, על החסכון בזמן ובכאב ראש שהוא יכול להביא ללקוח. למה לא לספר על המוצרים המצויינים לבית שאפשר למצוא בחנות. למה למכור גברים ונשים ערומים כטריגר. את מי זה אמור למשוך בדיוק... אני בוודאי לא אלך לחנות שמציגה נשים ערומות קונות כדים להסתיר את החזה, וגבר ששאלתי אותו על מסע הפרסום לגברים "תבוא כמו שאתה", שאמר לי "זה לא עושה לי את זה". כשסיפרתי לו על המוצר שהם מציעים "המשרד החדש", אמר לי "חבל שאת זה לא מספרים בפרסום, זה דוקא היה מושך אותי הרבה יותר".

כמי שעוזרת לארגונים לבחון את תהליכי הגיוס שלהם, אני חושבת שיש במיתוג הזה גם אקט שפוגע לא מעט באטרקטיביות שלהם למועמדים איכותיים. מועמדים שבוחנים את הארגון אליו הם ניגשים כדי להגיש מועמדות, ורוצים לגשת לארגון שייצג אותם בצורה מכובדת. לפחות בחוויה שלי, זו גישה מפחיתה מערך האדם - עובד או לקוח, וחבל.