היום רבתי עם אוֹרי

טיילנו בגן החיות התנכ"י ביום חורף חמים ונעים, עם כל המוני בית ישראל (ואחותם)... ומצאתי את עצמי עמוק בויכוח על כן או לא המבורגר, האם לגיטימי שהיא תרביץ לי מרוב כעס על זה שהיא לא מקבלת את מה שרוצה ועוד כל מני מטעמים.

שתינו התעקשנו ו"עלינו על העץ" ולא "נשברנו".

אחרי ששתינו נרגענו... בסוף... ניסיתי לחזור אחורה ולהבין איפה טעיתי.

מה כוח הסמכות שאני מנסה לייצר כאן.

איך להגיע להסכמה בלי לריב ובלי האסקלציה שנוצרת שם כשהיא רואה שאני מתעקשת.

אני מנסה גם להקביל בין ההתנגשות בינינו לבין המצב בארגונים...

ראיתי את זה מהצד הרבה פעמים עם מנהלים. מתעקשים עם עובד לעשות את זה כך. לפעמים גם כשחושבים שהעובד צודק, ומבינים למה הוא נכנס למסלול של ויכוח, יש תחושה שאם אני אוותר כל הסמכות הניהולית שלי תישבר...

לא ויתרתי על אותם דברים שאסרתי היום במסגרת הויכוח, אבל ביחד איתם לא ויתרתי על לחבק ולהגיד שאני אוהבת אותה. שוחחנו ארוכות... בתקווה שזה יעזור לה לזכור שכשאני מגדירה מגבלה/איסור, אני עומדת בזה, אבל שעם זה אני עדיין אמא, אוהבת ודואגת....

למנהלים אני מציעה לא להתרכז רק בסמכות ובאבדנה. לחשוב גם על הקשר. על מה כן חשוב לשמר ולחזק, אל האמון והביטחון של העובד/ת בך כמנהל/ת. את החלקים האלה חשוב לשמר ולטפח, גם אם יש ויכוחים (ואפילו דווקא בזמנים של אי הסכמה).