על ניהול קשרי לקוחות מול "ניהול קשרי ילדים"

שמתי לב יום אחד שברוב הבלוגים כתבתי רק על אוֹרי ועל איך אני בונה את הקשר איתה, ממקום של הרבה ויכוחים ועקשנות שמתחברים כמובן לאהבה אין קץ. העבודה איתה בינתיים מובילה להרבה הצלחות. הקשר מתחזק, גם שלי וגם של יעקב איתה, אנחנו מבינים יותר - היא אותנו ואנחנו אותה, ומצליחים יותר בקלות להשפיע ולשנות עמדות, וברוב המקרים "יורדים בזמן מהעץ", ולא מגיעים להסלמה... ברוב - לא תמיד, אבל זו כבר התקדמות משמעותית מפעם.

באותו זמן, הרגשנו שאנחנו לא מקדישים מספיק תשומת לב לתומר ה"סנדוויץ'" האהוב שלנו. ילד טוב לכל סובביו, פתוח ומתקשר, מתנה לכל הורה, מורה, גננת ובני המשפחה המורחבת. התרגלנו שהוא תמיד זורם, טוב ועוזר. והנה גם הוא התחיל ללמוד שהדרך לקבל את תשומת הלב שלנו היא לבכות, להשתולל, ולהפריע. הרגשנו שמשתנה לנו הילד. אנחנו מקדישים היום זמן רב איתו וגם עם עצמנו, כדי לראות שלא נפספס אותו או את אייל. ההרהור בזה הוביל אותי לחשוב על איך אנחנו מנהלים את קשרי הלקוחות שלנו.

יש לקוחות שהקשר שלי איתם התפתח, וגם אם היה לעתים לא פשוט, היום הדיאלוג זורם. חשוב לי מאד הקשר האישי איתם, ואני משתדלת להקדיש זמן ותשומת לב. לעתים אני מוצאת את עצמי נשאבת ליום יום, למשימות חדשות, ומגיעים אלי "רעשים" מאנשים שפיספסתי... החיבור לתיאור שלי קודם לגבי הקשר עם הילדים היה כשדווקא לקוח שחשבתי שהקשר כבר קיים וטוב הראה לי שאני מתרחקת ממנו. מצאתי שאני צריכה להזכיר לעצמי לפעמים, שכמו שאני יודעת להמליץ לאחרים לא לשכוח גם את העובדים המסורים והטובים בגלל ההתמקדות באלה שצריכים עזרה, שאני צריכה לזכור לשמור על הקשר והתקשורת הפתוחים גם עם הלקוחות הותיקים, ה"נוחים". לא לקחת אף אחד מהם כמובן מאליו.

במידה מסוימת לכתוב את זה בבלוג זה סוג של אמירה לעצמי. להזכיר שאני מצפה לזה מעצמי, גם בקשר עם הילדים וגם עם הלקוחות. מצחיק, אבל השקיפות הזו כלפי חוץ יוצרת לי עם עצמי סוג של שקיפות פנימה. מכריחה אותי להסתכל ברצינות ולהבין מה אני רוצה לעשות.