על ליהנות לבקש עזרה... (וגם קצת ניחוח של פורים)...

מטבעי, אני מאד עצמאית... כלומר, לא אוהבת לבקש עזרה, משתדלת כמה שאפשר לעשות לבד, לפעמים עד קצה גבול היכולת. אולי זה החינוך מהבית, אולי להיות בת בכורה, אופי כזה, ביישנות, יש הרבה הסברים. מה שברור זה, שכל החיים שמעתי מחברים ומשפחה "נו, אז במה אפשר לעזור לך, תגידי פעם משהו"... זה צריך להיות משהו שאני מגדירה לעצמי צורך מאד מודע, ובדרך כלל כשברור לי שלי אין דרך לעשות אותו, או כמנהלת משהו שברור לי הערך בזה שמישהו אחר יעשה אותו כדי שאני "אשחרר"...

מול זה, אני יכולה להגיד, שיש כמה אנשים בחיים שלי, שבלב שקט אני פונה אליהם לבקש עזרה, בלי שום היסוס, יעקב בן זוגי האהוב, קומץ חברים וחברות טובים ואמא שלי (גם אבא לפעמים, אבל בעיקר - אמא שלי שם תמיד). עזרה מההורים בשנים האחרונות היתה בד"כ סביב להיות עם הילדים בזמן שאנחנו עובדים, אבל חוץ מהעזרה הפיזית, פיתחתי הרגל של להתקשר פעם ביום יומיים, לשתף, להתייעץ ולפעמים גם לתאם מתי יבואו לשמור על החבר'ה...

בחודשיים האחרונים בילו הורי היקרים בדרום אמריקה, במסגרת שבתון של אבי. פתאום, הם לא היו זמינים רוב הזמן, איכשהו לא הצלחתי לתפוס אותם בבתי המלון ששהו, הניד היה מנותק רוב הזמן וההרגל שלי - של להתקשר, להתייעץ או לדבר, נקטע. עזרה פיזית לא הייתי צריכה בתקופה הזו, אבל החלק ה"נפשי" יותר נקרא לו, של לדבר, לספר ולעדכן, פתאום גדל, והרגשתי קושי גובר בזה שאמא שלי לא שם כדי לשמוע ולחשוב איתי על דברים.

השבוע, בהכנות לפורים, מול תומר שהחליט להיות קפטן הוק, (שנה שעברה כמו שאפשר לראות בתמונה הוא היה פיטר פן), חשבתי פתאום שאולי אוכל להיעזר בהם. הם כבר עברו בינתיים לשבוע האחרון לטיול לארה"ב, ויחזרו ערב המסיבות בגן ובבית הספר. ביקשתי שיחפשו בארץ האפשרויות האינסופיות תחפושת קפטן הוק. הפלא ופלא, ביום שלישי בלילה הם התקשרו - נמצאה התחפושת. שתינו היינו מאושרות - אמא שלי על שהצליחה לעזור ולמצוא לתומר את התחפושת שרצה, ואני על שהיא תוכל לעזור לי עם זה, (וגם על זה שייחסך לי ללכת לחפש תחפושת ערב פורים בחנויות העמוסות הורים וילדים)...

התחושה העצומה שמילאה אותי היתה - איזה כייף שביקשתי עזרה. כמה טוב שלא ויתרתי. שלא אמרתי לעצמי "הם רחוקים" "למה להעיק עליהם שם בארה"ב". אני חושבת שלא פחות משאני ארוויח מהעזרה הזו, גם הורי נהנו מלעזור לי, ועוד יותר יהנו כשייפגשו את תומר וייתנו לו את התחפושת שהוא כל כך מצפה לה.

בעולם העסקי, חשבתי הרבה בהקשר הזה על צוותים וירטואלים, או אפילו על מי שעובד ומרגיש שהמנהל שלו עסוק מדי, לא זמין, אם לא רואה אותו פיזית קרוב ופנוי אז עדיף לא לבקש ולא להציק. במצבים האלה, הרבה פעמים כשהקשר מגיע לפיצוץ או לכעסים הדדיים, ואחד הצדדים אומר "לא עזרת לי", "השארת אותי כאן לבד" הצד השני מגיב ב "למה לא ביקשת, למה לא אמרת". אני מכירה כל כך טוב את החוויה הזאת, של להרגיש לבד אבל לא לבקש עזרה כי "לא נעים" או כי "מה הוא לא יודע שאני צריכה עזרה???" ... מה שלמדתי הכי חזק מהחוויה השבוע עם אמא שלי היה שאני צריכה לזכור לבקש עזרה. לא לצפות שאחרים יבינו, ידעו שאני צריכה עזרה, יראו שקשה לי. פשוט לבקש, ולסמוך על מי שממול שאם יכול - יעזור, ואם לא, היא כבר תגיד לי שזו בעיה.

לפעמים להצליח הכל לבד, זה לא בהכרח כוח או הצלחה אמיתית. השבוע הרגשתי מאד חזק כמה נעים היה להיעזר. אולי גם זו לפעמים הצלחה...