על למצוא את הקול שלי וגם עוד פורים...
אז רציתי להשוויץ עם תמונות הילדים המחופשים ולסגור את הסיפור מהבלוג הקודם - ההורים חזרו, והתחפושת של קפטן הוק הגיעה בשלום, זה תומר הגאה בגן... אחותו לעומת זאת, התחפשה לסינית.
חשוב לספר על אוֹרי שהיא כמובן ילדה מאד מיוחדת. חוץ מהחוכמה והיופי (באובייקטיביות מלאה כמובן), היא אף פעם לא שיחקה בבובות. מאז שהיתה קטנה היא נמשכת הרבה יותר לשחק בלוחמים, להתאמן בקרטה, לשחק כדורגל,
רוב חבריה בנים ולמרות שערה הארוך והשופע (סיפרנו אותה פעם ראשונה בחיים לפני כחצי שנה), אומרים עליה בד"כ שהיא יותר בן מבת...
שאלו אותי פעם (כשעמדנו שתינו בחנות המשחקים ליד דוכן הלוחמים) אם היא בת... אחד החברים שלה אמר ש"הוא לא אוהב לשחק עם בנות אבל אורי היא לא בדיוק בת..." בפורים חזרנו שוב לאותו דיון. היא התחפשה לסינית בבגדים שקיבלה,
מבחינתה הכל היה נהדר, חולצה עם דרקון סיני ומכנסיים, אבל התגובה שהיא קיבלה היתה "למה את תמיד מתחפשת לדמויות של בנים".
אני מנסה תמיד לראות איך לעזור לה בשיחות הללו... מה אפשר להגיד - ילדים רעים? תהיי עצמך? תאמיני בעצמך?
אני חוזרת הרבה במחשבה לאחת השנים החשובות בחיי, בכיתה י', שהיתי שנה עם הורי בפלורידה, ארה"ב. בשנה הזאת הפכתי מילדה סגורה, חוששת, השמנמנה של הכיתה, למי שאומרת מה שהיא חושבת.
הייתי אחת משלושת היהודים היחידים בכל בית הספר. לקח כמה חודשים, אבל כשהרגשתי שאני חייבת קצת לצאת מהקונכיה שלי, התחלתי לספר על ישראל, על להיות יהודיה, הראיתי שקופיות מהארץ ולאט לאט פיתחתי אומץ ולמדתי לעמוד מול קבוצה, לדבר, ואפילו להיות גאה במי שאני. למצוא את הקול שלי...
אני לא בטוחה שמה שעובר עכשיו ובוודאי יעבור על אורי בעתיד כשהיא תנסה לשמור על הערכים שלה, על מי שהיא, על החברים שלה, דומה למה שעברתי בעצמי בכיתה י', אבל בכל מקרה זה סוג של מאבק פנימי.
בד"כ אומרים עלי שאני ישירה, אומרת מה שאני חושבת. "פה גדול" גם אמרו עלי לא מעט, גם אמרתי על עצמי.
אני מסוקרנת כל כך לגלות איך אורי תהיה בעוד 20-30 שנה...
בינתיים, לסיום, זה איילי הליצן המהמם... חג שמח