העיסוק בנושא של הטרדה מינית עולה לכותרות...

בזמן האחרון, כמו תמיד כשיש סיפור "חם" שעולה לכותרות, שוב יש עיסוק רב בתקשורת בנושא של הטרדה מינית. שוחחתי השבוע עם מכרה בשיחת חולין על הנשיא קצב, ופתאום החלה בדמעות לספר על בתה שעברה תקיפה בגיל 6 על ידי קרוב משפחה, על איך המצב עדיין רגיש עד היום - היא לא התלוננה במשטרה, התוקף חופשי ומסתובב בישוב ליד, במשפחה. המחשבה על החיבור בין הילדות הרחוקה למציאות הפיזית כאן ועכשיו חיברה אותי חזק לטיפול בנושא מניעת הטרדה בארגונים.

מי שמכיר אותי טוב, יודע שהעיסוק בנושא של מניעת הטרדה חשוב לי ומלווה אותי מזה זמן רב. בעברי הרחוק התנדבתי ועבדתי במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בירושלים. באינטל הטמעתי את הנוהל עם צאת החוק למניעת הטרדה ב 1998. עם ההקמה של HRD התחלתי לעזור גם לארגונים אחרים בהטמעת הנוהל, בהכשרת אחראים לטיפול במקרים.

העיסוק בתחום בשנים האחרונות כאחראית לריכוז תלונות, הכניס אותי למקומות לא פשוטים. מצד אחד, ידעתי שחשוב לי להדריך, לעזור לעובדים ועובדות שנפגעו לקבל יחס הולם, לעזור להם ולחקור לעומק כל מקרה. מצד שני, כאחראית לחקירה הייתי צריכה להיות מאוזנת בגישה גם כלפי אלה שעליהם התלוננו (הנילונים). באמצע היו המנהלים של אלה ושל אלה, שברוב המקרים הצורך בהתמודדות הזו תוך כדי הניהול היום-יומי נפל עליהם באמת כרעם ביום בהיר.

העיסוק בנושא מרתיע לא מעט אנשים בתוך ארגונים. אפשר גם לראות את זה במקרים שמתגלגלים היום במציאות הישראלית, בין חיים רמון למשה קצב - כל התייחסות לכאן או לכאן, יוצרת מחנות "בעד/נגד", שואבת אנרגיות רגשיות עצומות, מובילה להפגנות ועצומות, ושיח ציבורי שמביא את המקומות הכי אינטימיים, פרטיים ופגועים למקום הפתוח והחשוף ביותר.

בתוך ארגונים האנרגיות הללו לא פחות נוכחות. הן מניעות מנהלים לעבור בין שיתוק גמור לבין רצון לפטר מיד, או לכעוס על הנפגעת למה לא התלוננה קודם. כשזו תלונה לגבי גבר שנפגע מינית התדהמה והשיתוק שחווים מנהלים גדול אף יותר.

בשיחה עם אותה מכרה, חשבתי על כל אותם מוטרדים/מוטרדות, מטרידים/מטרידות, ראיתי גם את המנהלים והמנהלות שלהן ושלהם, וחשבתי עליהם... מה כל אחד מהם מביא איתו מהעבר, מהבית. עוצמת הרגשות הקשים שעולה למנהלים הנדרשים לטפל במקרי הטרדה כל כך עצומה. חשבתי על זה שלפעמים זה רק בגלל הקושי במקרה עצמו, אבל בעצם העוצמה קשורה גם לדברים שרחוקים מאד, שאין לנו כל דרך לדעת כמטפלים/חוקרים/אחראים בתוך הארגון.

אם אפשר למצוא משהו חיובי לגבי הנושא - עצם קיום החוק, והאפשרות לטפל ברצינות בהטרדה מינית בתוך ארגונים, מטילה אחריות ומחויבות אמיתיים וגדולים על כל הנוגעים בדבר בארגון. אם לוקחים את הטיפול ברצינות וחוקרים כראוי מקרים שעולים, הטיפול הזה יכול לאפשר לגברים ולנשים שבאמת מביאים איתם חוויות עבר, להתמודד בצורה מסוימת גם עם המקרים מהעבר - אלה שלא נסגרו באמת אף פעם. כך אפשר אפילו בלי לדעת, לעזור לתיבות הפנדורה האלה שיושבות כל כך עמוק בבטן לנוח קצת יותר טוב על משכבן...