אולי כהמשך לתגובתו של בעז על הפוסט הקודם, על כניסת העבודה לחיים האישיים, אבל לא רק...

מעניין אותי לנהל דיון שעוסק בגבולות בין בית למשפחה, לא במיקוד על האיזון בין חיי הבית וחיי המשפחה, אלא על הלגיטימציה והנוחות – או חוסר הנוחות, של מנהלים, לגעת בחיים האישיים של העובדים. מתי חיוני לאפשר להם לעשות זאת, וההימנעות מכך פוגעת בעסק, ומתי חשוב לשמור על ההפרדה הברורה.

אשמח לשמוע מחשבות לגבי זה... אני מאמינה שיש היום יותר ויותר מקומות שמחייבים ארגונים לקחת אחריות ולשאול שאלות, כמו גם לתת פתרונות ותמיכה לעובדים ולבני המשפחה, ולא רק לדרוש את היענותם המלאה לכל בקשה. המלחמה האחרונה היתה דוגמא טובה, אבל יש ביום יום הארגוני לא מעט הזמנויות כאלה.

נתקלתי בכל הסוגים עד היום - מארגונים מסורים, הנרתמים במלואם למען עובדיהם, ועד אלה שמצפים מהעובדים "לעמוד דום" וכך גם מבני משפחתם - לא משנה מה הדרישה וההשלכה...

אם יש התנסויות אישיות כאלה או מחשבות על כך מאד מעניין אותי לקרוא.... מורית

חשבתי הרבה איך לפתוח את הבלוג... הרי יראו אותו (אולי?) ... צריך לעשות שיהיה מזמין לשיחה

הבנתי שצריך פשוט לכתוב. זה בלוג.

מוזר קצת המעבר מהנוחות עם עט ונייר, לנוחות של הקלדה... מיומן פרטי, מכתבים ושיחות אישיות, ליומן ציבורי כזה שמכל העולם יכולים לראות, לקרוא ולהגיב... אבל בעצם זה כל העניין מבחינתי. בין השאר, לחשוב ולדבר על איך השינויים בעולם שלנו המתפתח נוגעים ומשפיעים על עולם העבודה, על תהליכים שעוברים בתוך ארגונים (כמו גיוס, הערכת עובדים ועוד), על החוויות הפרטיות של "להיות עובדים" בארגון, ובכלל.

ההסתכלות שלי נעה הרבה, הלוך וחזור, מנקודה שרואה את הארגון כולו, את התהליכים שעוברים בו, ובצד האחר, הרחוק - את האיש והאישה, העובדים בארגון. את מה שעושה להם טוב ומה שמקשה עליהם.

אני מאמינה גדולה בזה שכל אדם מביא איתו כוח ייחודי לקשרים ולעשייה. לא תמיד רואים ישר את כל הטוב... לפעמים יש גורמים מפריעים, אבל אם מתאמצים מספיק, ושואלים את השאלות הנכונות, נותנים קצת מרחב - אפשר להגיע לבסיס הטוב, החזק והתורם של כל אחד. המפגש הזה בין הארגון והאנשים לא תמיד מאפשר לראות את הצדדים החזקים שלנו.

זהו להיום... המשך מן הסתם יבוא...