על ליהנות לבקש עזרה... (וגם קצת ניחוח של פורים)...

מטבעי, אני מאד עצמאית... כלומר, לא אוהבת לבקש עזרה, משתדלת כמה שאפשר לעשות לבד, לפעמים עד קצה גבול היכולת. אולי זה החינוך מהבית, אולי להיות בת בכורה, אופי כזה, ביישנות, יש הרבה הסברים. מה שברור זה, שכל החיים שמעתי מחברים ומשפחה "נו, אז במה אפשר לעזור לך, תגידי פעם משהו"... זה צריך להיות משהו שאני מגדירה לעצמי צורך מאד מודע, ובדרך כלל כשברור לי שלי אין דרך לעשות אותו, או כמנהלת משהו שברור לי הערך בזה שמישהו אחר יעשה אותו כדי שאני "אשחרר"...

מול זה, אני יכולה להגיד, שיש כמה אנשים בחיים שלי, שבלב שקט אני פונה אליהם לבקש עזרה, בלי שום היסוס, יעקב בן זוגי האהוב, קומץ חברים וחברות טובים ואמא שלי (גם אבא לפעמים, אבל בעיקר - אמא שלי שם תמיד). עזרה מההורים בשנים האחרונות היתה בד"כ סביב להיות עם הילדים בזמן שאנחנו עובדים, אבל חוץ מהעזרה הפיזית, פיתחתי הרגל של להתקשר פעם ביום יומיים, לשתף, להתייעץ ולפעמים גם לתאם מתי יבואו לשמור על החבר'ה...

בחודשיים האחרונים בילו הורי היקרים בדרום אמריקה, במסגרת שבתון של אבי. פתאום, הם לא היו זמינים רוב הזמן, איכשהו לא הצלחתי לתפוס אותם בבתי המלון ששהו, הניד היה מנותק רוב הזמן וההרגל שלי - של להתקשר, להתייעץ או לדבר, נקטע. עזרה פיזית לא הייתי צריכה בתקופה הזו, אבל החלק ה"נפשי" יותר נקרא לו, של לדבר, לספר ולעדכן, פתאום גדל, והרגשתי קושי גובר בזה שאמא שלי לא שם כדי לשמוע ולחשוב איתי על דברים.

השבוע, בהכנות לפורים, מול תומר שהחליט להיות קפטן הוק, (שנה שעברה כמו שאפשר לראות בתמונה הוא היה פיטר פן), חשבתי פתאום שאולי אוכל להיעזר בהם. הם כבר עברו בינתיים לשבוע האחרון לטיול לארה"ב, ויחזרו ערב המסיבות בגן ובבית הספר. ביקשתי שיחפשו בארץ האפשרויות האינסופיות תחפושת קפטן הוק. הפלא ופלא, ביום שלישי בלילה הם התקשרו - נמצאה התחפושת. שתינו היינו מאושרות - אמא שלי על שהצליחה לעזור ולמצוא לתומר את התחפושת שרצה, ואני על שהיא תוכל לעזור לי עם זה, (וגם על זה שייחסך לי ללכת לחפש תחפושת ערב פורים בחנויות העמוסות הורים וילדים)...

התחושה העצומה שמילאה אותי היתה - איזה כייף שביקשתי עזרה. כמה טוב שלא ויתרתי. שלא אמרתי לעצמי "הם רחוקים" "למה להעיק עליהם שם בארה"ב". אני חושבת שלא פחות משאני ארוויח מהעזרה הזו, גם הורי נהנו מלעזור לי, ועוד יותר יהנו כשייפגשו את תומר וייתנו לו את התחפושת שהוא כל כך מצפה לה.

בעולם העסקי, חשבתי הרבה בהקשר הזה על צוותים וירטואלים, או אפילו על מי שעובד ומרגיש שהמנהל שלו עסוק מדי, לא זמין, אם לא רואה אותו פיזית קרוב ופנוי אז עדיף לא לבקש ולא להציק. במצבים האלה, הרבה פעמים כשהקשר מגיע לפיצוץ או לכעסים הדדיים, ואחד הצדדים אומר "לא עזרת לי", "השארת אותי כאן לבד" הצד השני מגיב ב "למה לא ביקשת, למה לא אמרת". אני מכירה כל כך טוב את החוויה הזאת, של להרגיש לבד אבל לא לבקש עזרה כי "לא נעים" או כי "מה הוא לא יודע שאני צריכה עזרה???" ... מה שלמדתי הכי חזק מהחוויה השבוע עם אמא שלי היה שאני צריכה לזכור לבקש עזרה. לא לצפות שאחרים יבינו, ידעו שאני צריכה עזרה, יראו שקשה לי. פשוט לבקש, ולסמוך על מי שממול שאם יכול - יעזור, ואם לא, היא כבר תגיד לי שזו בעיה.

לפעמים להצליח הכל לבד, זה לא בהכרח כוח או הצלחה אמיתית. השבוע הרגשתי מאד חזק כמה נעים היה להיעזר. אולי גם זו לפעמים הצלחה...

על ניהול קשרי לקוחות מול "ניהול קשרי ילדים"

שמתי לב יום אחד שברוב הבלוגים כתבתי רק על אוֹרי ועל איך אני בונה את הקשר איתה, ממקום של הרבה ויכוחים ועקשנות שמתחברים כמובן לאהבה אין קץ. העבודה איתה בינתיים מובילה להרבה הצלחות. הקשר מתחזק, גם שלי וגם של יעקב איתה, אנחנו מבינים יותר - היא אותנו ואנחנו אותה, ומצליחים יותר בקלות להשפיע ולשנות עמדות, וברוב המקרים "יורדים בזמן מהעץ", ולא מגיעים להסלמה... ברוב - לא תמיד, אבל זו כבר התקדמות משמעותית מפעם.

באותו זמן, הרגשנו שאנחנו לא מקדישים מספיק תשומת לב לתומר ה"סנדוויץ'" האהוב שלנו. ילד טוב לכל סובביו, פתוח ומתקשר, מתנה לכל הורה, מורה, גננת ובני המשפחה המורחבת. התרגלנו שהוא תמיד זורם, טוב ועוזר. והנה גם הוא התחיל ללמוד שהדרך לקבל את תשומת הלב שלנו היא לבכות, להשתולל, ולהפריע. הרגשנו שמשתנה לנו הילד. אנחנו מקדישים היום זמן רב איתו וגם עם עצמנו, כדי לראות שלא נפספס אותו או את אייל. ההרהור בזה הוביל אותי לחשוב על איך אנחנו מנהלים את קשרי הלקוחות שלנו.

יש לקוחות שהקשר שלי איתם התפתח, וגם אם היה לעתים לא פשוט, היום הדיאלוג זורם. חשוב לי מאד הקשר האישי איתם, ואני משתדלת להקדיש זמן ותשומת לב. לעתים אני מוצאת את עצמי נשאבת ליום יום, למשימות חדשות, ומגיעים אלי "רעשים" מאנשים שפיספסתי... החיבור לתיאור שלי קודם לגבי הקשר עם הילדים היה כשדווקא לקוח שחשבתי שהקשר כבר קיים וטוב הראה לי שאני מתרחקת ממנו. מצאתי שאני צריכה להזכיר לעצמי לפעמים, שכמו שאני יודעת להמליץ לאחרים לא לשכוח גם את העובדים המסורים והטובים בגלל ההתמקדות באלה שצריכים עזרה, שאני צריכה לזכור לשמור על הקשר והתקשורת הפתוחים גם עם הלקוחות הותיקים, ה"נוחים". לא לקחת אף אחד מהם כמובן מאליו.

במידה מסוימת לכתוב את זה בבלוג זה סוג של אמירה לעצמי. להזכיר שאני מצפה לזה מעצמי, גם בקשר עם הילדים וגם עם הלקוחות. מצחיק, אבל השקיפות הזו כלפי חוץ יוצרת לי עם עצמי סוג של שקיפות פנימה. מכריחה אותי להסתכל ברצינות ולהבין מה אני רוצה לעשות.