הצלחתי לעבור מ LTR ל RTL...!!!

בעולם מאתגר טכנולוגית את היועצים שבינינו, רציתי להשוויץ - הפכתי לבד, (בלי עזרת יועצי לעולם המחשב ) את הטקסט כאן בבלוג לימין לשמאל, או בשפה המקצועית מ LTR ל RTL כלומר Right to Left.

מדהים המאמץ, ויש עוד קצת רעשים - דברים שהיו אמורים להישאר LTR התהפכו גם הם, אבל למי אכפת. הערב, לרגל השנה החדשה אני חוגגת את ההצלחות הקטנות. שנה טובה!

תהליכי גיוס עובדים בעולם שקוף ...

הבלוג הזה הופך אותי במידה מסוימת לשקופה. כל מי שמעכשיו יקיש את שמי ב google, יוכל לגלות מה אני חושבת, כותבת, מרגישה נוח לספר לעולם. כל עוד אני רוצה שיקראו את הגיגיי השונים, ואני לא מרגישה שאין בכך שום פוטנציאל לפגיעה בי או בסיכויי בעתיד להצליח, לקבל עבודה ולהתקדם מבחינה מקצועית - הבלוג פתוח והידיים מתקתקות.

אבל - מה אם מישהו כותב בלוג, פותח אתר ב-myspace, עונה לשאלות באינטרנט או מתייחס לתמונות שרואה, אם אישה מספרת על הקשיים בבית, או בעבודה בפורום נשות קריירה, ושבועיים או שנתיים אח"כ מתראיינת למקום עבודה. ארגונים היום מתחילים לפני חתימה סופית על חוזה לבדוק את ההיסטוריה של מועמדים באינטרנט.

מאמרים שקראתי לאחרונה סיפרו על מועמדים שהתחילו לשנות את האתרים שלהם כדי שיתאמו את צרכי הארגון אליו התגייסו. לנסות לבנות מחדש ולייפות את המציאות ...

השקיפות הזו מצד אחד נעימה... אני מאמינה בתקשורת, בשקיפות, בלדבר על דברים. אבל יש משהו שקצת מזכיר את הסרט "אויב המדינה". רואים אותי, מכל מקום, בכל שעה... גם דברים שאולי אמרתי פעם, אולי חושבת היום אחרת, מתחרטת... הכל חי ברשת. הכל נושם. בינתיים עוד לא חזרתי לאחור לנסות למחוק או לשנות. בינתיים.

מה בין מתנות לילדים בחג לבין בניית הסדנה המתאימה ללקוח
ראש השנה מביא איתו כמו הרבה חגים את העיסוק הגדול ב"מה להביא". אצלנו המסורת (שאני יצרתי, מודה) היא שאני קונה לילדים מתנות בשם הסבים והסבתות. אני - כי אני יודעת, או אמורה לדעת, מה הם רוצים. העיסוק המתמיד במה הם בדיוק רוצים ממלא את הימים שלפני החג...
באחת הסדנאות שהעברתי לאחרונה המשתתפים הגיבו ואמרו שזה לא בדיוק מה שחשבו שיהיה. כששיתפתי בבית, אוֹרי הציעה שאשאל בפעם הבאה מראש - מה אתם רוצים שיהיה, ואז אגיד להם "איזה צירוף מקרים, זה בדיוק מה שהולך להיות בסדנה". חוץ מלהתגאות בה על זה שהיא כבר מבינה שצריך להתאים את השירות לצרכי הלקוח בגילה המופלג 7 פחות רבע, המשפט שלה לא מרפה ממני.
אני יודעת ומאמינה שחלק גדול מהזמן שלי כנותנת שירות צריך להיות מוקדש להבנה מעמיקה ומדויקת של צרכי הלקוח. אבל, לא פחות מזה לדעתי, כמקבלי שירות, צריכים לפעמים לקוחות להרפות קצת מהמוכר, הידוע, מה שכבר עובד לי טוב בבית, ולהתמסר מעט לחדש, ללא מוכר, לפעמים המפחיד... להתמסר ולגלות אולי יש פה עולם חדש. לעתים קרובות כל כך אנחנו מחפשים "בדיוק" את מה שאני יודעת שעובד היום, ופוסלים מהר את מה שנראה לי שלא יעבוד עבורי.
אני חושבת שאנחנו אנשים שונים, שחלק מאד פתוחים לחדש, וחלק זהירים הרבה יותר. מודה שגם אני בעבר - ואולי עדיין היום, מהזהירים, מהביקורתיים, ובוודאי ספקים שעבדו איתי בעבר יגידו שגם לי לא תמיד קל לקבל את החדש והלא מוכר. עדיין, אני חושבת שמשהו בריצה המטורפת של עולם ההיי טק, המאה ה 21, לא משנה מה גורם לקצב המטורף הזה, מביא אותנו לפעמים מרוב המהירות, להישאר במקום, לא לגלות עולמות חדשים אלא לבטוח רק במה שכבר שגור וידוע, נוח ובטוח עבורנו.
מאחלת לכולנו שנה של הצלחה, גילויים חדשים, עולמות מסעירים, הצלחה עסקית ואישית, וכמובן עוד פנינים והפתעות מילדינו המסעירים כל יום מחדש
שנה נהדרת! מורית

תחילת שנת הלימודים וליווי בתנו הבכורה לכיתה א', הובילו אותי להרהר הרבה במעברים שלי בין מקומות עבודה ובמה שעזר לי לקבל החלטה לעבור - ובאמת לעשות את זה...

המעברים קשים לאורי (Ori) בכורתנו, כל מעבר דורש הכנה נפשית ארוכה, הגדרת טקס פרידה, וליווי ממושך במקום החדש עד שהיא מגבשת בטחון עצמי בסביבה החדשה. כיתה א' היתה דוגמה חיה ובועטת לכך בכל המובנים האפשריים... ועדיין היא ממשיכה (למרות שכל יום מעט יותר טוב מהקודם).

עבורי מעברים ממקום עבודה אחד לאחר לא היו הרבה יותר קלים. עזבתי עד כה ב~ 12 שנות עבודתי כבוגרת, עם סיום הלימודים, רק שני מקומות עבודה. בשניהם נדרשה שנה ואף יותר, שבה הרגשתי רע יותר ויותר, הרגשתי שאני לא מקדמת את עצמי, לא קמה בשמחה בבוקר לעבודה, מתווכחת עם אנשים, מוציאה את הכעסים בבית על חברי ומשפחתי... ורק אחרי שכבר נמאס לכל העולם שסביבי להגיד - ד י ! את צריכה לעזוב, הצלחתי להגיד לעצמי שכנראה זהו. נגמר השלב וצריך לעבור הלאה.

כדי לעבור הלאה הייתי צריכה לאגור מספיק בטחון, בעצמי וביכולתי למצוא הזדמנויות אחרות ולהגשים את עצמי בצורה טובה יותר מזו הנוכחית.

כמו אורי, נדרשה לי הכנה נפשית ארוכה - אליה הגעתי בעזרת בן זוגי ומשפחתי התומכת, וחברים המלווים אותי מזה שנים... הגדרתי לי תהליך ואת הצעדים בהם אלך, ומצאתי אנשי קשר שתמכו בי בשלב החדש.

קשה לי לראות את אורי, ולחשוב כל הזמן על איך אוכל להקל עליה, לעזור לה לעבור את הכניסה לעולם החדש, לבית הספר הגדול, לכיתה הענקית, להפסקות המאיימות... מצאתי שלספר לה על ניסיוני בכניסה לבית ספר ולמקומות עבודה חדשים עזר לה וגם קצת הצחיק אותה - שגם לאמא היה קשה.

עכשיו כשאני כותבת אני חושבת על זה שהמחשבה על זה שהיא מוצאת כוחות בקטעים הקשים ומתמודדת... אולי תעזור לי בקטעים הקשים...

שנת לימודים והתפתחות טובה לכולנו...